מיכאל הלפרין "החולם והלוחם" (1920-1860)

מיכאל הלפרין הוא גיבורה השני של נס ציונה. דמות אגדית שהינה היפוכו הגמור של המייסד ראובן לרר. ראובן לרר גיבורנו, "המייסד", איש זקן, איש מעשה מנוסה העומד בשתי רגליו על הקרקע, דבק בנחלתו, איש מסורת, יהודי המאמין בביאת המשיח וגאולת הארץ והאדם, איש היוזמה הפרטית, הנאבק על נחלתו ונקבר באדמתה. גיבורנו השני מיכאל הלפרין, הוא אדם שונה לחלוטין: צעיר, איש חזון הממריא אל אופקים שאין להם גבול. יהודי מאמין שחזר בשאלה, ונתפס לתיקון החברה במהפכה סוציאליסטית עולמית, שתפתור גם את הבעיה היהודית לשוויון זכויות. מאמין בעשייה קולקטיבית כפתרון חברתי כלכלי ואנושי. הלפרין פעל בנס ציונה שלוש שנים בלבד, אך חותם פעילותו נצחי הוא.
שני הגיבורים אנשי אמונה נחושים. עתירי הון ונכסים, הנגמרים בהשקעותיהם בארץ-ישראל ולמענה. במותם אין זוהר המנהיגות, כמעט נשכחים. ורק ההיסטוריה המאוחרת מעלה אותם מנשיות השיכחה, לגלריית מייסדים וגיבורים.
מיכאל הלפרין נולד בוילנא בשנת 1860, נכדו של הגאון המלבי"ם. משפחתו הינה חלק משושלת רבנים וגאונים ותיקה ביהדות ליטא. שושלת המייחסת עצמה לדוד בן-ישי מלך ישראל, על סמך מגילת יוחסין שנשמרה ועברה מדור לדור במשפחה. שושלת עתירת הון ונכסים, ורבת השפעה ומנהיגות בקהילות ישראל במזרח וצפון אירופה, ואף בין הגויים. מיכאל הצעיר התחיל דרכו ב"הדר" ולאחר מכן במיטב הישיבות כתלמיד מבריק. וכדי שיהא גדול בתורה ומנהיג בדורו ובקהילתו, פותחים לו הוריו גם צוהר אל לימודים כלליים המשכילים את האדם. והצוהר הקטן שנפתח, שבה את ליבו של מיכאל, והוא פותח אותו לרווחה למגינת ליבה וצערה של המשפחה.
הוא נסחף בסערת הימים והאידיאלים הפוקדים את רוסיה הצארית. אל המהפכה הקומוניסטית המתיימרת לשנות סדרי עולם ולתקן את החברה הנצלנית לחברה שוויונית בין-לאומית. ללא הבדל מין דת וגזע. מיכאל פונה עורף לכל שהיה קודם לכן עולמו ועולם משפחתו. יורד אל הרחוב הלוחם בלהט והופך לחלק ממנו. מיכאל בחור בעל תכונות מנהיגות מלידה, משכיל, כריזמטי, בנוי היטב, משתלב ומתבלט בחוגי הסטודנטים המהפכניים. אך מדי פעם בלהט העשייה, או במפגש חברתי עם חבריו החדשים, הגויים, המקנאים באישיותו, לא חוסכים הם ממנו את הכינוי ז'יד, יהודון מלוכלך. אלה רגעי אמת מתסכלים הפותחים את עיניו להבין שהמהפכה שהוא נקלע אליה אינה כוללת את היהודי. ולא תיטיב עימו, כיוון שהאנטישמיות ספוגה בדמם של חבריו, לדורות. אין שוויון ליהודים בין הגויים גם במהפכת דמים זו. הוא מחליט לשנות כיוון וייעוד, להמשיך בתיקון החברה. אך זאת בקרב עמו שלו. וזאת יש לעשות בארץ ישראל בה החלה כבר המהפכה הציונית, התחדשות העם במולדת אבות.
מיכאל עולה לארץ (1885), בכיסו ממון רב ובליבו להט הדברים ותוכניות רבות. דרך ארוכה עושה הלפרין בארץ עד הגיעו לוואדי אל חנין - נס-ציונה. דרך ארוכה בעשייה ובחזון. ביחסיו עם מנהיגות הישוב ביפו וכנואם חוצב להבות בראש חוצות, לעיני השלטון הטורקי המתנכל, אשר משום מה מאפשר להלפרין לחרוג בדבריו ובמעשיו. פרש וגיבור חיל אשר מהלכים וידידים לו במאהלי הבדואים, אף ממזרח לירדן. מפקד "העשרות" וממשיך דרכם. הוא מדבר על התחדשות הגזע העברי, על מרעה צאן וחקלאות, טיפוח הדמות הכנענית התנ"כית של החיים בטבע בצנע. באומץ לב, ואהבת החופש והמולדת. מדבר על לוחמים עבריים, מכבים חדשים, כיבוש הארץ מחדש, ובעיקר שוויון זכויות וחובות בכל מובן.
הלפרין יפה תואר. הוא התגלמות דמות נביא וגיבור, הצועד הישר מתוך דפי התנ"ך וסיפור ההיסטוריה. כמו מזיגה של דוד בן ישי, אליהו הנביא ובר כוכבא. היה גם אירוע בלתי נשכח שהעלה את יוקרתו של מיכאל הלפרין בישוב ובעיני הערבים. באחד הימים בהיותו ביפו נכנס להופעת קרקס. לקראת הופעת האריות בזירה, הכריז המנחה הערבי: "אתם היהודים וולד אל מייתה (כינוי למוגי לב) היש בכם אחד שירד לגוב האריות"? והקהל הערבי מוחא לו כפיים קורא קריאות גנאי ובוז ליהודים. הלפרין נעמד מלוא קומתו והחל יורד אל זירת האריות. הס הושלך בקהל, והמתח גאה והגיע לשיאו. הלפרין צעד למרכז הזירה אל מול כלוב האריות השואגים, הרעבים לטרף. כלוב האריות נפתח והאריות זינקו לעבר הלפרין שעמד ללא ניע וללא חת. נעץ מבטו הישר בעיניהם. ככל שקרבו האריות האטו צעדם ובהגיעם אליו רבצו לרגליו, מסתכלים הישר בעיניו, לאחר שהות קלה חזרו לכלובם. הקהל יצא מגידרו בקריאות הידד, והערבים החלו לקרוא "מלכ אל יהוד" "מלך היהודים, מלך היהודים". הלפרין עזב את הזירה ונעלם בתוך ההמון.
כשבא מיכאל הלפרין לנס-ציונה היה כבר אישיות מפורסמת בישוב. אישיות שהדעות עליה נחלקו מאוד. מחד, מחנה מעריצים נלהבים התומכים בו ללא סייג, רואים בו מנהיג בעל שיעור קומה ובכל אשר ינהיגם ילכו, בעיקרם בני הדור הצעיר. מאידך, במנהיגות הישוב ובציבור המיושב, מתקבל הלפרין כהרפתקן, חולם בהקיץ, שבמעשיו מהווה סכנה קיומית לישוב כולו, המתקיים בחסד השלטון הטורקי העוין והמושחת.
וכך אירע המעשה האחרון שהביא אותו לוואדי אל חנין: הלפרין הגיע לראשון-לציון כדי לעבוד ביקב. לאחר פרק זמן, הנהיג את פועלי היקב לשביתה כללית במסגרת מאבק על שכר ותנאים. פקידי הברון ראו בשביתה הראשונה בישוב מרד גלוי בממלכתם. הלפרין גורש מראשון לציון והוחרם בכל מושבות הברון, ובכל מוסד שהיתה לו זיקה עם הפקידות. ולמי לא היתה זיקה לפקידות הברון בארץ?
היתה זו ואדי אל חנין הקטנה, החופשית, העצמאית, שקיבלה את הלפרין בלי לחקור ולשאול - ובמודע. הוא בא לוואדי אל חנין כדי לקנות אדמה להקמת מושבת פועלים שכירי יום על בסיס שיתופי. רעיון שאימץ מארגון "העשרות" ועיקרו: דאגה לפועל השכיר, לאיכות חייו ובעיקר לעת זקנה ככלות כוחו. זאת אפשר ללמוד מתוך סעיף בתקנות מושבת הפועלים הראשונה בישוב.
"...את האדמה יקנה ציבור הפועלים. עליה יטע כרמים קטנים, ויבנה בתים קטנים למגורים וגם ידאג לעיבודם וטיפולם. וכשיתנו פרי, תהא הכנסתם קודש לקופת הפועלים. והיה כי ימצא עצמו פועל שאין בכוחו להמשיך בעבודה גופנית שכירה, מטעמי בריאות או זיקנה, יזכה באחד הכרמים האלה על פי הגורל. לעבדו ולהנות מהכנסתו עד בוא יומו". תוכנית המקפלת בתוכה בדרך מקורית אנושית את עקרונות הפנסיה, קופות הגמל, וביטוח לאומי של היום.
עד שציבור הפועלים יתארגן ויקנה קרקע, יטע ויבנה, רוכש הלפרין מכספו מאה שבעים דונם מאדמת לרר. משקיע מכספו בהכשרה ובנייה ובקידומה של התוכנית. כדי להיות חלק מהתוכנית הוא מקים את ביתו בתחום מושבת הפועלים העתידה. בית רב מידות, שהוא מייעד למרכז המבצעים שלו. הוא קורא לו "הבית המרכזי לפרולטריון חובב ציון", ובבוא העת יקים אגף נוסף ונרחב אשר ייקרא "ארמון האינבלידים", בו ימצא שיקום ומרפא לנפגעי הצבא העברי, לוחמי "לגיון העם" שהוא מגייס כדי לכבוש את ארץ אבות.
על שטח של מספר דונמים הוא נוטע חורשת אקליפטוסים, כגן ציבורי לרווחת משפחות הפועלים וילדיהם. ובמקביל הוא מטפח את "מחנה יהודה". יחידת הפרשים בפיקודו, הגרעין הצבאי הפיקודי ללגיון העם. עתה חש הלפרין כי הגיע הזמן לשלב נוסף, שלב הסמלים, הבונים עם במאבקו: דגל, שבועה, שם.
יישום שלב זה נשמע כאגדה. מעיד עליה הסופר ההיסטוריון משה סמילנסקי בספרו "נס-ציונה" תרמ"ג ואת הסיפור שמעתי מפי ראשונים שהיו חלק מהחוויה.
היה זה בכ"א טבת תרנ"א 1891, חג "השמחה המשולשת". הנחת אבן הפינה לבית הלפרין ומושבת הפועלים. חנוכת ה"בית המשותף" בנחלת ראובן, וטקס ברית המילה לילד הראשון שנולד לאהרון איזנברג, איש המניין הראשון. ידידו של מיכאל הלפרין. משפחות המניין הראשון התכנסו כולן. מוזמנים רבים נהרו והגיעו מיפו והסביבה ובהם מנהיגי הישוב. לעת ערב, כיבוד, ריקודים, ונאומים נלהבים ליד המדורה שבמרכז החגיגה. לפתע, תדהמה, התרגשות והתלהבות. הדי שעטת סוסים ורוכביהם. אל מרכז החגיגה פרץ פרש אביר מלווה בפלוגת פרשים. הפרש האביר על סוסו הלבן, מנתר מעל המדורה כאליהו הנביא העולה בסערה. בעוד הכל נרגשים ומופתעים, שולף הפרש, הלא הוא מיכאל הלפרין, את חרבו, וקורא בקול אדיר: "בדמי אני נשבע, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרך. בדם ואש נפלה יהודה ובדם ואש תקום". הלפרין מכה בחרבו על ימינו, ודמו נוטף ונספג באדמה. הקהל הנרגש החש עצמו עד ושותף למעמד נשגב, קורא הידד ומוחא כפיים. ואז מתרגשת ההפתעה הדרמטית המשליכה הס בקהל. מתוך גלימתו הגדולה שולף הלפרין דגל מקופל על מוט ומניפו מעלה. הדגל נפתח ומתנופף ברוח הקלילה, נענה למשבה המלטף. דגל לבן, ולאורכו, מצידיו יורדים שני פסים בכחול, ובמרכזו מגן דוד כחול. ועל הפס הכחול רקומות באותיות זהב המלים "נס-ציונה". לראשונה, לאחר אלפי שנים וגלות, הונף דגל עברי על אדמת אבות. דגל המתקבל כדגל הלאומי של ההסתדרות הציונית והישוב בהחלטת הקונגרס הציוני בבזל, וכדגל מדינת ישראל במגילת העצמאות. המלים נס ציונה עתידות לנשור מהדגל ולהיות שמה של המושבה - נס ציונה. השמות ואדי אל חנין, נחלת ראובן, אגודת תל-אביב נבלעות בשם המיוחד הזה: הדגל של ציון, נס ציונה. במעמד זה, ובדרך כה הפגנתית ונחרצת, נתן הלפרין ביטוי לסמליו. לישוב ולמדינה העתידה נתן דגל. לעם נתן שבועה, ולמקום העניק שם. וזו זכות גדולה למיכאל הלפרין ולמושבתנו, זכות ראשונים העומדת לנו עד עצם היום הזה, הדגל!.
הלפרין נקשר במקום. במפעלו, בהקמת ביתו ובהקמת משפחתו בנס ציונה. נושא לאשה את אהובתו שרה, שאף היא דמות נדירה וייחודית באישיותה וביופיה. בספר "אבי מיכאל" שנכתב על-ידי בנו ירמיהו הלפרין מתוארת החתונה בזו הלשון: "...החופה נערכה על המגרש רחב הידיים אשר בחזית ביתו החדש במושבתו נס ציונה. המקום המה מאדם. מקצות הארץ נהרו מוזמנים כדי להשתתף במשתה הנישואין. פועלים איכרים, סוחרים עסקנים, נציגי עדות, שייחים בדואים, דרוזים, אפנדים, נציגי שלטון, ערבים מיפו ופלחים מהסביבה. החתן מיכאל הלפרין הגיע לטקס הנישואין שלו רכוב על סוסו הלבן בראש שיירת רוכבים אנשי לגיון העם. לצידו של החתן רוכב הטוב שבידידיו, "שייח השייחים" מחסון, אשר מעבר לירדן מזרחה".
בני הזוג, שרה ומיכאל הלפרין גרו בביתם החדש מאושרים ושמחים. אלא שדווקא אז במפתיע בא המפנה הגורלי העצוב. כספיו העצומים של מיכאל אזלו. הוא נאלץ ללוות כסף בריבית, כדי להמשיך ולקיים את מפעל חייו וחלומותיו. גדוד פרשי "מחנה יהודה" ואחזקתו, קניית האדמה והכשרתה למושבת הפועלים. סיוע למטבחי פועלים בארץ. בית חרושת קואופרטיבי לנעליים שפשט את הרגל. מסעותיו בארץ בראש פרשיו כדי לעודד ולחזק. ומסעותיו לידידיו הבדואים, הקמת ביתו ו"פרק הפועלים", ותרומות לידידים וחברים. מוטרדים על ידי נושים, הם נאלצים לעזוב את הארץ בהיחבא ובאישון לילה. חוזרים לרוסיה, למשפחתם. במטרה לגייס כספים, לחזור ולפדות חובותיהם ולהמשיך בגדול. אך לא כך התגלגלו פני הדברים.
בשובו לרוסיה נקלע לתקופת פוגרומים ביהודים, גזירות וגירושים. מיכאל הלפרין נחלץ לעמוד בראש תנועת ההגנה היהודית ברוסיה. הוא חזר לארץ לאחר שנים, אך לא לנס ציונה. מנכסיו במקום לא נשאר לו דבר. הלפרין עלה לגליל והצטרף לאנשי אגודת "השומר". במושבה נס ציונה שהה הלפרין בסך הכל שנתיים וחצי מתוך שישים שנותיו הסוערות. אך שנתיים וחצי אלה היו תקופות חזון ועשייה בהספק של שנות דור. פרק זמן קצר, אך נצחי בתוצאותיו, לעם, למדינה ולמקום - דגל לאומי, שבועה ושם: נס ציונה.
המושבה נס ציונה לא שכחה חסד עשייה זו והנציחה את שמו בקריאת השם "גבעת מיכאל" לגבעת הקיבוצים. עתה הוקמה עליה קרית התרבות של העיר נס ציונה. "בית ראשונים" הנציח את מיכאל הלפרין הסוגר בתמונתו את המניין הראשון. וכן מעלה את זכרו על נס בסיפורי נס ציונה המסופרים ברציפות למבקרי הבית. תלמידים, חיילים, אגודות למיניהן ותיירות פנים וחוץ.

אבנר כהנוב, שאו נס ציונה

הדפסה

חזרה